הפסיכיאטר ירדן לוינסקי פרסם רשימה חכמה ומעניינת מאוד בשני חלקים (1, 2) , בה הוא מנתח את הצד הפסיכולוגי של תופעת טוויטר.
לא ארחיב כאן יותר מדי על דבריו המעניינים. עדיף פשוט לקרוא אותם.
כן אתייחס (ואף אדגים) לקטע במאמר, שרלוונטי מאוד גם לתחום הרשתות החברתיות.

לוינסקי כותב שם:

" 'אני חושב משמע אני קיים' הופך ב 140 תווים ל'אני מצייץ, משמע אני קיים'. והוא ביטוי של התרבות הנרקיסיסטית המודרנית. אם 'עוקבים אחרי בטוויטר סימן שאני קיים'. אני חשוב, אני טוב מספיק. אלוהים אדירים, אפילו אוהבים אותי! וזה לא חשוב בכלל שהסיפוק הוא מיידי וזמני. זה גם לא חשוב שכדי לשמר את הסיפוק ולהמשיך להרגיע את החרדה צריך לצייץ שוב ושוב. מה שחשוב זה שאנחנו סוף סוף יכולים להרגיש שאוהבים אותנו.
או במילים אחרות, עדת מעריצים תמיד טובה לתיחזוק האגו. לפחות לחמש הדקות הבאות. "

(ההדגשות, כאן ובהמשך הפוסט - שלי, לא מהמקור)

מדיה חברתית נותנת לכל אחד את ההזדמנות להיות כוכב, לנסות להיות כוכב או להרגיש כוכב. בניגוד לפלטפורמה פורומית - בה כל המשתתפים (למעט מנהל הפורום) שווי ערך, נמצאים "ביחד על הבמה" וחולקים במשותף ב"תהילה" - בלוג נותן למשתמש לבנות את הבמה שלו בעצמו, לעלות עליה לבד ולבחור בדיוק מה להציג עליה, מבלי כל התערבות מצד "שחקנים" אחרים (למעט בתגובות).

אנשים שמסתובבים הרבה באיזורים הוירטואליים האלה מכירים היטב את אותן דינמיקות בהן יוזר מסוים הופך ל"כוכב" - בעיני עצמו ו/או בעיני הסביבה. מניירות הרשת השונות בהן משתמשים, ההתרכזות בעצמי ,והחוסר, לעתים, של הגמל לראות את דבשתו.

ממש לאחרונה נתקלתי בדוגמה טובה לכך, בסיטואציה בה המשתמש (במקרה הזה - משתמשת) מתייחס לשהותו ברשת החברתית כסוג של "כוכבות" ולקהל שמתאסף סביבו כסוג של עדת מעריצים, ואף כזו שיש לה מחויבויות מסוימות. אם זמר, למשל, מצפה ממעריצותיו שיגיעו להופעות ויצרחו בשירים הנכונים, פה מצפה המשתמשת מקהל קוראיה להגיב לדבריה בעקביות ולקחת חלק פעיל בתידלוק דמותה הוירטואלית.

בדה-מרקר קפה, הרשת החברתית בה אני מסתובב (ובה כותב את הבלוג האישי שלי) נתקלתי במשתמשת שהיה נדמה שהיא עושה רושם קצת יותר מעניין מהרגיל ("הרגיל" הוא קריטריון נמוך למדי, שכן אין שפע בכותבים טובים ומעניינים באמת). לא התעמקתי יותר מדי בבלוג שלה, אבל רפרוף מהיר בו הראה לי שאולי מדובר במישהי שיהיה מעניין לקרוא אותה. לא שהיה מדובר בתכנים מרתקים או חשובים במיוחד, אבל בסביבת תוכן רדודה ברובה - גם מישהי עם קצת יותר עומק ויכולת כתיבה שאינה עילגת זה משהו (כפי שנאמר: "כל קוץ במדבר פרח").
במקרים כאלה מה שאני נוהג לעשות הוא "לבקש חברות". אותה דרך וירטואלית להכניס מישהו לרשימת ה"חברים" שלך (וחשוב להשאיר את המושג הזה במרכאות, שכן מעטים מהם יקיימו אי פעם בפועל את המשמעות האמיתית של המושג הזה), שעבורי משמשת בעיקר כדרך להכניס יוזר מסוים לרשימת המשתמשים שאני יכול לגשת לתכניהם בקלות יחסית (ולרוב לא הרבה יותר מכך).
ב"דה מרקר קפה" הוספה של יוזר לרשימה שלך מאפשרת לתכנים שלו להופיע בקטגוריית "פוסטים של חברים", המרכזת את רשימת הפוסטים האחרונים והפוסטים שהתעדכנו של אותם משתמשים שמעניינים אותך.
בקשת החברות שלי מאותה משתמשת התחילה תכתובת קצרה במייל הפנימי של האתר:

היא: בקשות אוטומטיות אני לא מאשרת.
אני: אה, יש מבחן קבלה?
היא (כנראה לאחר מחשבה): נכון, למה שתימנע מקריאת תכניי? הם דווקא פופולריים… אתה מוזמן להתחיל עם האחרון שלי…
אני: שמתי לב שאת פופולרית. מאה כוכבים לפוסט, לא רע…

היא: פופולרית? - אומרים לי זאת רבים כאן, ועדיין לא מבינה את העניין הזה. ו"את בנצפים ביותר" כאן - אומרים לי. גם לא מבינה מה זה אומר כאן. אז שאהיה שם… לא יודעת איך הגעתי. והכוכבים? - נשגב מבינתי. רק מה שכן אומרים לי אנשים - שאוהבים את כתיבתי. וזה - הדבר שכן חשוב לי. אני אוהבת לכתוב, ופידבקים הם מדד ללימוד. רוצה לעגל לי את הפוסט האחרון ל-3 ספרות? [ הערה: כלומר, להביא את מספר הכוכבים של הפוסט מ-99 ל-100 ]

אני: לא רוצה לבאס ובטח לא לטעון שלא אוהבים את כתיבתך, אבל קחי בחשבון שזה מאוד שכיח בקפה שבחורות שכותבות בלוג - במיוחד כאלה שלפי תמונתן ניכר שהן יפות - הופכות למאוד פופולריות… גם אם הן יכתבו פוסטים עם קטעים נבחרים מספר הטלפונים, סביר להניח שזה יקבל עשרות תגובות וכוכבים. ואם את נמצאת פה כבר זמן מה, אני מניח שהרגשת כבר לפחות משהו מהדינמיקה הזו.

את התגובה האחרונה אותה משתמשת לא אהבה, מן הסתם.  העימות עם משמעותה האמיתית של הדינמיקה ב"'קפה", עם העובדה שיתכן ולא מככבים אותה בהמונים רק בגלל שהיא כותבת כל-כך יפה, כפי שהיא משכנעת את עצמה, היתה סוג של מכה לאגו. כנראה מכה אליה היא לא מורגלת לקבל בסביבה הוירטואלית הזו, בה מחזרים אחריה ע"י מחמאות. היא ענתה על דבריי בטענה שהיא בטוחה שהיחס האוהד שהיא מקבלת ברשת החברתית הוא בזכות (כתיבתה המשובחת) ולא בחסד (תמונותיה האטרקטיביות).

* * * * *

עברו מספר ימים, ומייל נוסף הגיע לתיבת הדואר שלי ב'קפה'. מדובר היה בסוג המיילים שמשתמשים רבים ברשת החברתית סולדים מהם - משתמש השולח בתפוצה המונית לינק לפוסט האחרון אותו כתב, ושאותו הוא רוצה שכולם יקראו (ויגיבו ויככבו, כמובן). בדרך כלל, כאשר מגיע אלי מייל כזה, הצעד האוטומטי שלי הוא להסיר את אותו משתמש מרשימת החברים שלי, למען ייחסך ממני הספאם להבא. כמעט ועשיתי זאת גם הפעם, אך בחרתי להבליג לפחות בפעם הראשונה, מקווה שמדובר במקרה לא מייצג (למרות שלפי תצוגת האגו שהופגנה באותה תכתובת מיילים קודמת, אפשר היה לנחש שהוא מייצג בהחלט). אולי היא באמת חושבת שמדובר בפוסט טוב וחשוב במיוחד.

אני על הספאם הבלגתי, כאמור, אבל אותה משתמשת לא הבליגה על ההתעלמות שלי ממנו.
יומיים-שלושה לאחר מכן, הגיע אלי מייל נוסף ממנה, הפעם ממוען ספציפית אלי:
"אז אני מבינה שאתה אצלי ברשימה רק כחבר קישוט… לא, רק שאני אדע איפה אנו עומדים בעניין… אני לא בקטע של חברים כאלה."

"מה ההבדל בין "חבר" לבין "חבר קישוט" בקפה?", כתבתי לה בתגובה. "איזה מאפיינים יש לכל אחד מהשניים? (לידע כללי: בד"כ אני מבקש כאן חברות ממישהו כדי שאוכל לראות את הפוסטים החדשים שלו דרך "פוסטים של חברים")."

היא: יופי שפירטת לי למה ביקשת חברות. הדגש שלי היה - שהאינטראקציה ברשת חברתית - היא, תגובות מדי פעם לתכנים. לא רק הקריאה בלבד, לעצמך. ומכך, אין לי עניין בחברות של אדם שכלל לא מגיב אצלי.

אני: אני מגיב לתכנים כשיש לי מה לומר עליהם, לא רק לשם התגובה. בשבוע שעבר מאז שאנחנו חברים כאן, לא זכור לי שראיתי תוכן שהיה לי מה לתרום לגביו. בכל מקרה, נראה לי שכל הפעילות ברשת חברתית אמורה לבוא מתוך רצון וחשק, לא ממקום של מטלה או חובה. אם זה לא עומד בסטנדרטים שלך - לא אכעס אם תמחקי אותה מהרשימה.

היא: ברור שלא ממטלה או חובה. הדגשתי - תגובות, מדי פעם. בכל אופן, מאז שכתבת בצורה ברורה מאד, ודי הזויה, שמגיבים אצלי כי אני יפה, ממש אין לי עניין באדם שחושב בצורה רדודה כמוך. יש נשים יפות שהן גם חכמות ואינטליגנטיות. כנראה קשה לך להפנים. וכתבת זאת, מבלי לקרוא את תכניי(!). אין צורך שתגיב לי.

* * * * *

אז מה היה לנו כאן? הניתוח שלי הוא כזה:

- צורך באישרור תחושת הקיימות, עליה מדבר לוינסקי.
- תחושה של גבהות קומה, המחוזקת ע"י שלל מחמיאים (שחלקם הגדול הוא בעצם מחזרים) שגורמת למשתמש להאמין שהוא באמת עילאי כפי שהוא חושב.
- אדם הזקוק (שלא לומר: מכור) ליחס, לפידבק כלשהו.
- אדם הזקוק לתיחזוק ההרגשה שהוא חשוב, איכותי, פופולרי, במרכז. מי שמסתובב בסביבתו הוירטואלית צריך לשלם סוג של "מס התחנפות", בו המשתמש מסרב להכיר כהתחנפות ומעדיף לראותו כמחמאה אותנטית על איכותו (מה שתיארתי בתחילת הפוסט כ"הגמל שלא רואה את דבשתו").
- ואולי יש להוסיף משהו שלא קשור רק להתנהלות וירטואלית, אלא למהותו של אדם ספציפי באשר הוא: אינטליגנציה רגשית נמוכה, הבאה לידי ביטוי ב:
1. ההסתכלות של האדם על עצמו.
2. הסתכלותו על הסביבה ועל איך שהיא צריכה להתנהג כלפיו.
3. יכולת ביקורת עצמית נמוכה עד לא קיימת, שבגינה האדם לא מבין כמה נלעג התנהגותו גורמת לו להצטייר.
בסך הכל, מדויק ב-test case מעניין לטעמי, הממחיש בצורה די קולעת את המאפיינים עליהם מדבר לוינסקי במאמרו.

ואני? נראה לי שבפעם הבאה שאני נתקל בבלוג שעושה רושם שהוא מעניין, אסתפק בלהכניס אותו לרשימת ה-RSS ב-Google Reader שלי…

הבהרה קטנה לסיום: הפוסט הזה אינו "סגירת חשבונות" בשום צורה (במיוחד לאור העובדה שכל הסיטואציה בעיקר שעשעה אותי). אין כל אפשרות להבין מי אותה משתמשת מהטקסט הכתוב והיא עצמה אינה מודעת לקיום בלוג זה ולכן כנראה גם לא תגיע אליו. המטרה היא לנתח מקרה כדי להבין ממנו את המאפיינים של התנהגות משתמשים (מסוימים) ברשת חברתית, בקונטקסט של המאמר שפרסם ירדן לוינסקי, ולא משהו מעבר.