עוד שבוע בא, ואיתו אסופת לינקים חברתיים חדשה.
נתחיל עם טוויטר, שגם השבוע מככב כנושא שולט בכתיבה על תוכן חברתי.
* יש כאלה הסבורים (לפחות בכנס של דה-מרקר) שהטוויטר הוא "כמו בלוגים על קראק".
* אור ברנע ב-YNET מתוודה שהוא לא ממש מדבר את השפה הטוויטרית (זו עם כל ה-# וה-@).
* המוסיקאי עומרי לוי מספר בבלוגו אחרי איזה מוסיקאים הוא עוקב בטוויטר.
(אגב, גם אני צירפתי לרשימת הנעקבים שלי את פרנק בלק. הבעיה שהבן-אדם ממש מציף).
* איל שחר על טעות ה-URL שטוויטר עשו לאחרונה, שיורה לעצמם בכנף.
* וזה נותן קישור אסוציאטיבי נאה למאמר הזה של גורו המחשבים ג'ון דבורק. דבורק טוען ש"טריק" ה-SEO של URL המכיל מילים המתארות את נושא הדף הוא מיותר, עקר ומזיק. מה שמעניין (אותי) זה שהשיטה הזו אינה שייכת רק לאשפי SEO ממולחים, אלא משומשת גם לגמרי במיין-סטרים, כמו באתר אמזון, למשל. יש מצב שגופים גדולים כאלה מאמצים אסטרטגיית SEO כ"כ כוללנית מבלי לבדוק לעומק את יעילותה? לפחות בבדיקה שאני עשיתי, העובדה ששמו של הספר הזה מופיע ב-URL סייעה לאמזון להתברג בראש רשימת התוצאות על שמו בגוגל (אם כי אולי הוא בראש הרשימה בכלל מסיבה אחרת, שאינה קשורה לצורת ה-URL הזו).
עוד על המאמר של דבורק: בבלוג של "רואה שחורות".
* בממשל אובמה תוהים איך אפשר ליישם ממשל 2.0.
* עוד מאמר על חשיבות היח"צ ברשת. גם הוא מדרבן מחפשי עבודה לפתוח בלוג מקצועי, כדי שיקדם אותם ואת חיפושם:
"גם אם אינכם פוליטיקאים או אנשי עסקים, כדאי בתקופה זו לרתום את כוחה של הרשת כדי לעשות לעצמכם יחסי הציבור ולקדם כך את עצמכם. הדרך לכך היא באמצעות רשתות חברתיות כמו פייסבוק וטוויטר או בבלוג אישי… 'המשבר התעסוקתי החריף, והמהפכה הדיגיטלית דורשת מאנשים להתמודד עם המשבר בזירה השיתופית של הרשתות החברתיות. כיום הנוכחות ברשת היא סוג של קורות חיים מתמשכים'… "
וכאמור - בשביל זה אני פה.
* להפקיד בידי הרשתות החברתיות את ניהול המוניטין שלך יכול להיות גם קצת מסוכן. מאמר על "קארמה ברשת".
* ולדוגמה: אדר שלו ב-YNET על מבוכות שנגרמות עקב שימוש לא מושכל בפייסבוק.
* ונסיים בקצת הרהורים על סטטיסטיקות - הרייטינג של הרשת:
דבורית שרגל (הלו היא "וולווט אנדרגראונד") מצטטת באחד הפוסטים שלה את ד"ר ירדן לוינסקי, ומפתחת קצת את דבריו:
"…כל בלוגר מכיר את תוכנות הסטטיסטיקה שכל תפקידן הוא להראות לכם כמה קראו את הפוסט האחרון, האם הפוסט טוב מספיק, האם אוהבים אותנו מספיק. כדי להירגע אנחנו בודקים כמה דירגו אותנו ואנחנו נרגעים לרגע כשאנחנו מקבלים כוכב ירוק או קורא. אבל זה רק לרגע, כי הדפוס חוזר עם הפוסט הבא. אם אתם מכירים מנגנונים של הפרעות פסיכיאטריות - זה די דומה להסתמנות אובססיבית קומפולסיבית..." (מתוך ההרצאה של לוינסקי).
מבחינתי יש בבלוג ובמנגנוניו סימולציה לעולם האמיתי. אבל בעוד שבחוץ אני רק חושבת לעצמי כל הזמן "אז מה ההוא חושב עלי, וההיא, אוהבים אותי? רוצים בחברתי? רוצים אותי לידם (מקצועית, אישית)? מעריכים אותי? מתפעלים ממני?" הרי שבבלוג אני מקבלת תשובות כמה פעמים ביום.
אני עוקבת באינטנסיביות (אמממ, אובססיביות?) אחר הסטטיסטיקות, מנסה למצוא קורלציה בין ימים טובים יותר לטובים פחות על פי טיב הפוסט, או הנושא שלו, או הכותרת. בגלל שאני יודעת מאיפה מגיעים אנשים לבלוג, קל לבדוק את המגמות, והאמת, זה יכול היה להעסיק אותי ימים שלמים אם לא הייתי מנתקת את עצמי מהמחשב בכוח או בכורח.
מאז שהבלוג באורנג` שבו לחיי הטוקבקיסטים האנונימיים. אחת ההשמצות המקובלות הן: הבלוג שלך מת, אין בו תגובות. כלומר יש בו רק כמה עשרות תגובות לפוסט, להבדיל ממאה בבלוג הקודם (נכון, פה ושם היו שם מאה תגובות) - אבל לנביאי החורבן זה לא מספיק.
אלא שהם טועים: הטוקבקים מספקים מדד מאוד מאוד (מאוד) חלקי למצב הבלוג.
והראיה: מבחינת הכניסות לבלוג, הרי שעם המעבר לאורנג` הן זינקו. "
שיהיה אחלה שבוע.
אסף
