השבוע הסעירה את הבלוגוספירה כתבתו של עידו קינן, בה נחשף שמשרד הפרסום מקאן-אריקסון משלם לבלוגרים בכסף ובעוד טובות הנאה כדי שיכתבו על מוצרים שונים. אותם בלוגרים עושים זאת בד"כ מבלי לציין שהם מקבלים תמורה לפרסום, וללא גילוי נאות.
זה הספיק לכמה אושיות אינטרנטיות מקומיות להתפלץ. איך יכול להיות שהבלוגרים ינהגו בצורה כ"כ לא הגונה ולא אתית ושהעולם ישתוק? איך, איך נוכל להאמין מעכשיו לאריאלה רביב (בלוגרית שנוהגת לדסקס בעיקר את ענייני האמהות שלה), אחרי שגילינו לתדהמתנו שהיא שיווקה סרטון אלק-ויראלי שמפרסם איזה רוטב?
לאחרונה כתבתי כאן על בעיית תפיסה של מפתחי מוצר - מכיוון שהמוצר שלהם הוא בעל חשיבות כה גדולה בחייהם, הם נוטים להתבלבל ולחשוב שכך זה גם אצל המשתמשים של המוצר.
דבר דומה לזה קורה לאותם בלוגרים, ואולי כדאי שמישהו יקום ויצעק להם לתוך האוזן: "הלו, אתם לא באמת כאלה חשובים!".
אני מקווה שזה לא שובר את האגו של אף בלוגר, אבל רמת האתיקה שלו או של חבריו היא מלכתחילה לא כזה עניין בעל משמעות, לא במה שקרוי ה"בלוגוספירה", ובטח לא לציבור הרחב.
ניב ליליאן, עורך מדור המחשבים של YNET, הגיב קצת בנושא בטוויטר. "הבעיה - שהוא (בלוגר שכותב על משהו תמורת תשלום) מקרין על שאר הבלוגוספירה", הוא כתב. אני חולק על עצם הרעיון שיש בכלל כזו "בלוגוספירה" שאפשר להקרין עליה. בניגוד לעיתונות הישראלית, המכילה מספר קטן יחסית של גופי תקשורת, הבלוגוספירה היא משהו כ"כ גדול (ענק, אפילו) ומבוזר, שאין שום דרך שאדם אחד או כמה אנשים - יקרינו במעשיהם על מכלול תדמיתה. בעיקר מכיוון שלמערכת כ"כ גדולה ומגוונת בחלקיה, אין באמת תדמית אחידה שכזאת. בניגוד למה שכמה בלוגרים חושבים, ה"בלוגוספירה הישראלית" לא בנויה מכמה עשרות הבלוגים והבלוגרים הבולטים שנמצאים בסביבה החברתית שלהם. היא מכילה אלפי בלוגרים, מהפקאצות של ישראבלוג ועד המוני אלמונים ב"תפוז". לילאן באמת חושב שהאמינות של אריאלה רביב מקרינה - לטוב או לרע - על כל אלו? וההיפך - האם כשבלוגרית בת 14 מפרסמת פוסט ורדרד עם איורים של חד קרן היא מקרינה על הרצינות בה נלקח הבלוג שלו?
"מבחינה אתיקה עיתונאית - התרגיל הזה כה מסריח", כותב ליליאן, ומוסיף: "אני לא מקבל כסף ממושאי כתבה. הם כן. אני יכול לכתוב מה שבא לי. גם דברים שליליים. הם קיבלו הנחיה מה לכתוב".
קודם כל - חשוב להזכיר: לא מדובר כאן בעיתונאים! לכן אלו גם לא אנשים שחלים עליהם כללי אתיקה עיתונאית (וזו נקודה שיש כאלו שמשום מה קצת מתעלמים ממנה).
שנית, מוטב שלפני שליליאן מאשים החוצה, יעשה בדק בית קטן. מערכת YNET שולחת בקביעות כתבים שלה לחו"ל על חשבון מערכות יחסי ציבור, וזאת כדי שאלו יחזרו עם כתבה (טקסט או וידיאו) על מושא הסיקור (למשל: אמן שעומד להגיע להופיע בארץ). מדובר באייטמים שהם יחצ"נות נטו במסווה עיתונאי. פרסומם שכיח למדי ולא תמיד ניתן הגילוי הנאות שהכתב היה אורח של בעל האינטרס. נכון, ליליאן וחבריו למערכת אולי "יכולים לכתוב מה שבא להם, גם דברים שליליים" על הביקור שלהם - אבל נראה לי שיהיה להם קצת קשה לעשות את זה בנסיבות כאלה. "קיבלת 500 שקלים לכתוב על אלבום חדש והוספת גילוי נאות. עד כמה אני כקורא יכול להאמין שאהבת את האלבום באמת ולא כי שילמו?", שואל גל מור (גם בטוויטר), עוד איש YNET. ובכן, איזה "שוחד" משמעותי יותר? אותם 500 שקלים שקיבל בלוגר כדי לכתוב על דיסק, או טיסה הלוך-חזור, חדר במלון, כניסה להופעה ומי יודע איזה עוד צ'ופרים שקיבל עיתונאי (עיתונאי! לא בלוגר. מישהו שעליו כן אמורים לחול סטנדרטים עיתונאיים וסטנדרטים של אתיקה)? ההשוואה הזו מעלה לי בראש איזה פסוק עתיק, משהו על ארזים ואזובי הקיר.
חוסר הצורך בהשוואה בין עיתונאים לבלוגרים מתעצם כאשר שמים לב שרבים מאותם "בלוגרים בתשלום" הם ממילא כאלה שאופי הבלוג שלהם כלל אינו עיתונאי או בעל אג'נדה רצינית. מה קרה, למשל, עקב העובדה שהבלוגרית המוכשרת ש.כהן קיבלה מכשיר סלולרי של סמסונג, עליו פירסמה פוסטים? מה, מאותו הרגע קוראיה כבר לא יכלו להסתכל באותה צורה אמינה על הפוסטים ה"רגילים" שלה, המכילים בעיקר חוויות יומיומיות איזוטריות, עליהן היא כותבת בהומור נהדר? האם בפעם הבאה שאריאלה רביב תכתוב עוד פוסט על הפליטות של בתה התינוקת, הוא ילקח בערבון מוגבל בגלל שהיא פרסמה איזה לינק לקטע וידיאו בתמורה לכסף בפוסט אחר?
יש את אלו שחושבים שגם על בלוגרים צריכים לחול כללים אתיים: יהונתן קלינגר, למשל, פרסם בעקבות הסיפור פוסט על "אמנת בלוגרים" אפשרית, שתסדיר כללי אתיקה (רויטל סלומון פרסמה פוסט מתנגד). לי זה נראה פשוט מגוחך. אחד היתרונות המובנים של בלוג הוא שאתה לא חייב שום דבר לאף אחד, ולא כפוף לכללים מעבר לאלו הקבועים בחוק. אתה רוצה להיות בלוגר חאפר, שמקדם במניפולטיביות גורמים מסחריים? זכותך. זה חלק מהיופי שבדבר - בלוג נותן לכל אחד להתבטא בצורה ובכיוון שהוא רוצה, ולא בצורה שנכפית עליו ע"י מערכת ערכים או כללים כלשהם. העובדה שיש בלוגרים שלפעמים מתבלבלים, חושבים שמה שהם עושים נורא חשוב, שהם סוג של עיתונאים מהדור החדש וששאר הבלוגרים (כלומר: אנשים שהדמיון אליהם מסתכם בכך שגם הם פתחו חשבון באיזו מערכת תוכן גולשים או הרימו וורדפרס) צריכים להישמר מלהרוס איזה מוניטין קולקטיבי דמיוני - ממש לא מצדיקה שינוי בגישה. אם כבר, היא מצדיקה שינוי פרופורציה אצל אותם מזועזעים.
האם בלוגר שינהג בצורה "מסחרית" עלול להסתכן באיבוד הקוראים? בהחלט. גל מור כותב וצודק: "כל מה שיש לכותבים זו האמינות שלהם. ברגע שהיא מתחילה להתדרדר הם מאבדים מהשפעתם על הקוראים… גם אם יהיה גילוי נאות, יש בפוסטים מטעם משום פגיעה במהימנות ובשיקול הדעת של אותם בלוגרים. הם ישפיעו פחות כשהם כותבים בשם גורם מסחרי". זה נכון, אבל זה עניין בין הבלוגר לבין עצמו ובינו לבין הקוראים שלו (והנה, אריאלה רביב פרסמה הודעת התנצלות על הלינק הפרסומי הסמוי, מכיוון שהרגישה שמעלה באמון הקוראים שלה). מה שקוראים: שיקולי עלות/תועלת. לא משהו בין אדם כותב לבין מערכת אכיפת אתיקה כלשהי. גם לא בינו לבין ה"קולגות" הבלוגרים.
אני, למשל, יכולתי להשתתף בקמפיין הבלוגרי של סדרת הטלויזיה "דם אמיתי". כאשר פורסם ש-YES מחפשים בלוגרים שיכתבו על פרקי הסדרה תמורת תשלום, פניתי למרכזת הפרוייקט הזה, מתוך מחשבה של "מה רע לכתוב ביקורת טלויזיה תמורת כסף". כאשר זו ענתה לי וציינה שאסור לכתוב בטקסטים דברים שליליים על הסדרה, וכן שאדרש לשנות את תמונת הפרופיל בבלוג שלי לכזו בה אני חושף שיני ערפד - ירדתי מהעניין לחלוטין. לא התאים לי שיקנו את חופש הביטוי שלי (המקודש בעיני) בכמה שקלים. גם לא התאים לי לשים תמונה מגוחכת של עצמי תמורת עוד כמה.
אבל והיה והייתי מחליט כן ללכת על זה ולכתוב "ביקורות" שחפות משליליות - זו היתה זכותי המלאה והלגיטימית. בחירה שלי ועניין שלי. מי שזה לא היה מתאים לו - יכול היה פשוט להפסיק לקרוא את כתביי. זה עוד אחד מהיתרונות של כתיבה בלוגרית - אתה יכול להרשות לעצמך לעשות אותה בגישת ה-Take it or leave it. ירצו הקוראים - יאכלו. לא ירצו - לא יאכלו. בשביל למנוע את מצב ה"לא ירצו" לא חייבים להכניס מערכת אכיפת אתיקה. טוב יעשה בלוגר ש"מוכר פוסטים" לגופים מסחריים אם יתן גילוי נאות באלו. אקט כזה ישמר לפחות את רוב קהילת הקוראים שלו, מבלי שאלו ירגישו מרומים או נבגדים. הגילוי הנאות הזה יהיה פעולה נכונה, הוגנת ומתבקשת, אך לא כזאת שיש לחייב בה. גם לא כזאת שהיעדרה יקרין על האינטגריטי של עולם הבלוגים הישראלי. כי כאמור, בסופו של דבר, אתם (אנחנו) לא עד כדי כך חשובים או משמעותיים. באמת שלא.
א. תודה
ב. הסיבה שהשתתפתי בפרוייקט האומניה ולא ביתר היא שבכל היתר הדרישה הייתה לכתוב אך ורק דברים טובים ולא מה שאנחנו באמת חושבים.
(אוקיי וגם בגלל הכסף).
ג. חוץ מזה גם אני חושבת שעשו מזה קצת יותר מדי רעש.
תגובה מאת ש. כהן — 6 ביוני 2009 @ 18:42
גילוי נאות זה כל העניין.
למי שכותב וקיבל עבור "דעתו" כסף או שווה ערך, הדבר צריך להיות ברור.
אבל כמו שאנו מכירים את השיווקיות בחברה שלנו, זה די ברור שהמפרסם/האינטרסנט, לא שש לשתף את הקוראים בעובדה שדברי ההלל שנכתבו בשכר, אינם אובייקטיביים כלל ולכן אנו צריכים לקחת בערבון מוגבל ולא להסתמך על מי שיש בו מידת יושרה ומכריז על כך שקיבל מימון מהיצרן/יבואן וכדומה.
תגובה מאת yuv — 6 ביוני 2009 @ 20:45
[...] בעיני היא שילוב בין מה שאמרה כרמל וייסמן ומה שאמר אסף לבנון, ועוד קצת. לכל אחד יש זכות לכתוב ברשת מה שהוא רוצה, כל [...]
פינגבאק מאת הבלוגרית » ארכיון הבלוג » שוטף + בינג, בלוגים בתשלום, ועוד — 7 ביוני 2009 @ 0:45
כהן - שאפו עליך. בתכל'ס - בשביל טלפון סלולרי ששווה אלפי שקלים זה נראה לי לגיטימי גם לקחת ולכתוב רק את הדברים הטובים. זה לא שאת מנהלת שם בלוג צרכנות, הרי.
יוב - אתה צודק בכך שהגילוי הנאות הוא חשוב, והראיה היא "יחסי הציבור" הרעים שחוסרו עשה לאריאלה רביב. אבל כפי שכתבתי - הוא צריך לבוא מהרצון של הבלוגר, לא מחובתו. כי כשאתה כותב בלוג עצמאי - אין לך כל חובה, מעבר למה שמחייב החוק.
תגובה מאת אסף — 7 ביוני 2009 @ 1:47
מסכים עם כל מילה
כל אחד בוחר לעצמו את הכללים שהוא מחיל על עצמו
וזה בינו לבין הקוראים שלו.
רק שכולי תקווה שמי שיעשה דברים כאלו ולא ישים גילוי נאות
ישלם מאת המחיר של איבוד האמינות ואיבוד הקוראים
תגובה מאת סייקו — 9 ביוני 2009 @ 9:25
בדיוק, סייקו. תעשה את מה שאתה רוצה - אבל דע גם לשאת בתוצאות.
תגובה מאת אסף — 9 ביוני 2009 @ 17:12
והנה עוד דוגמה מ-YNET:
כתבת וידאו עם להקת Dream Theater שעומדת להגיע לארץ. הכתב טס לשבדיה, ואני בטוח שלא על חשבון המערכת. זו כתבת פרומו יחצ"נית, בה לא מוזכר בשום מקום שהכתב היה אורח של ההפקה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3728679,00.html
אז הבעיה של ניב ליליאן היא שאריאלה רביב מפיצה לינק פרסומי?? היא זו שלוקה בחוסר אמינות? והיא אפילו לא גוף עיתונאי.
תגובה מאת אסף — 11 ביוני 2009 @ 15:43
אסף,
אני אגיב לך בכל זאת, למרות שהדברים שלי היו תמציתיים גם בטוויטר - התשובה היא כן, זה משפיע. ואנחנו לא מדברים פה על בלוגים של פאקצות בנות 14, אלא של אנשים בוגרים ובעלי דעה והשפעה כלשהי. ואם אתה חושב שהבלוגוספירה הישראלית היא כל כך עצומה מבוזרת, טול קורה מבין עיניך.
לגבי נסיעות לחו"ל של עיתונאים, התבטאתי בנושאים האלה כבר לא מעט (אתה מוזמן לקרוא כאן: http://www.neviim.net/?p=158).
דבר ראשון אסף, והנה משהו שאתה לא מבין ולא יודע על מערכות גדולות - אני אישית לא אחראי לכל אייטם שמתפרסם ב-ynet, למרות שנורא אוהבים להאשים אותי בכל תחלואי התקשורת באשר היא.
עם מעל ל-400 אייטמים שעולים ב-ynet מדי יום, אתה יכול לשער שאני אפילו לא קורא את רובם, אחרת לא היה לי זמן לעבוד. אז זה די מגוחך להאשים אותי בכל מה שקורה ב-ynet. יש עורך ראשי ואתה יותר ממוזמן להתלונן אצלו, אם מצאת משהו לא הולם לדעתך באחד הערוצים. אני יכול להעיד רק על הערוץ שאותו אני עורך.
ולעניין נסיעות לחו"ל ואתיקה: בניגוד לבלוגרים, לעיתונאים *יש* קוד אתי מוסדר ומוסכם - קוראים לזה תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, ואת מי שמפר אותו אפשר להעניש. יש בית דין ויש מנגנון אכיפה. אתה יכול להצביע על מוסדות דומים בקרב הבלוגרים? אם מרבית הבלוגרים יטלו על עצמם את הקוד האתי שמציע קלינגר, אז יהיה על מה לדבר.
לגבי הנסיעות עצמן - במצב אידיאלי, המערכות הן אלה שאמורות לממן את נסיעת הכתבים לנסיעות עבודה וסיקור (כן, כן, תתפלא - אנחנו עובדים בנסיעות האלה - לא יוצאים לבלות!). בפועל, המו"לים, בעלי הבית, מעדיפים לחסוך ולהעמיד את הכתב במצב הבעייתי שבו הגוף המסוקר משלם על הנסיעה שלו.
לשם כך נולד הגילוי הנאות - אנחנו מיידעים את הקורא שהגוף המסוקר שילם על הנסיעה, ומשעה שהוא יודע זאת - שישפוט בעצמו אם הטקסט שמונח לפניו ראוי לאמון, כן או לא. כך הוגן וראוי ואין דיווח אחד מחו"ל של כתב בערוץ שלי ששהותו שולמה בידי הגוף המסוקר, שבתחתיתו לא מצוין "הכותב היה אורח…".
פרשת רטבי קנור האחרונה, הוכיחה שלבלוגרים עוד אין את עמוד השדרה האתי המובנה למקצוע העיתונות והתודעה לנושא. נכון שבפועל חל כרסום בנושא ולצערי לא כל עמיתיי למקצוע ישרים ונקיי כפיים, ועדיין, המצב טוב מבחינה אתית ושקיפותית לאין ערוך מהמתרחש בבלוגוספירה. אז בבקשה, חדל מגלגול העיניים הצדקני הזה.
תגובה מאת ניב ליליאן — 27 ביוני 2009 @ 3:35
ועכשיו כשהבנתי יותר טוב מי אתה, ויש להזכיר שעבדת בעצמך למשך תקופה קצרה ב-ynet ומכיר את המערכת מבפנים ויודע איך היא פועלת - הטענות שלך כלפיי נראות עוד יותר מגוחכות. אמרנו גילוי נאות?
תגובה מאת ניב ליליאן — 27 ביוני 2009 @ 3:45
היי ניב,
את דעתי בנושא ביטאתי בפוסט, ואני לא רואה בתגובתך משהו שגורם לי לחשוב אחרת.
ברור שאני לא מאשים אותך בכל תחלואי YNET או בתחלואי העיתונות. אני כן חושב שבזמן שאתה יושב במערכת ששולחת באופן קבוע כתבים לחו"ל על חשבון יחצ"נים - זה מגוחך להיטפל לאיזה בלוגר מסכן שקיבל איזו טובת הנאה קטנה וכתב עליה (עם או בלי גילוי נאות) בתוך חלל וירטואלי אישי שאינו מחויב לאף אחד.
הנסיעות שתיארתי הן לרוב יחצ"ניות נטו - כלומר לא מיועדות לסיקור עיתונאי של ההופעה אליה נשלח הכתב, אליה לסקר אותה כפרומו לאותה הופעה שתתקיים בארץ. הגילוי הנאות שאתה מדבר עליו לא מתקיים בכל פעם, ורק לאחרונה ראיתי ב-YNET שני אייטמים כאלה ללא כל גילוי נאות. עיתונות זה לא, וזה הרבה יותר חמור מבלוגר שנוהג בצורה לא אתית (אליה הוא כלל לא מחויב).
כן, אני בהחלט חושב שהבלוגוספירה גדולה ומבוזרת, ושדווקא אתה זה שצריך ליטול קורה מבין עיניו. מי בדיוק מחליט שהבלוגוספירה היא אותה כמות קטנה של בלוגרים שאתה סופר? מי הוציא מחוץ למחנה את כל השאר? מי מגדיר מי בפנים ומי בחוץ? אתה?
אתה כותב: "אתה יכול להצביע על מוסדות דומים בקרב הבלוגרים? אם מרבית הבלוגרים יטלו על עצמם את הקוד האתי שמציע קלינגר, אז יהיה על מה לדבר."
אבל בפוסט שלי בדיוק כתבתי למה לא צריך להיות מנגנון כזה ולמה אין שום סיבה שמישהו יקבל עליו את הקוד האתי של קלינגר. הרעיון שכבלוגר אתה תכניס את עצמך למישטור מרצון הוא מגוחך לטעמי. פתחת ספייס ברשת, אתה יכול לכתוב בו מה שאתה רוצה - כאשר אתה הוא זה שעושה את שיקולי העלות/תועלת שלך. למה להכניס גורם נוסף למשוואה הזאת? בשביל לא להקרין חוסר אמינות על כלל הבלוגוספירה? כאמור, אני לא חושב שמישהו יכול להקרין משהו על גוף כ"כ אמורפי. ובכלל, קשה לי להבין איך אתה קורא לי "מגלגל עיניים צדקני" כשאתה טוען לצורך במערכת אכיפה הזויה שכזו, שלחלוטין לא תואמת את אופי הכתיבה החופשית באינטרנט.
אתה כותב "פרשת רטבי קנור האחרונה, הוכיחה שלבלוגרים עוד אין את עמוד השדרה האתי המובנה למקצוע העיתונות והתודעה לנושא". אני עדיין לא מבין מי זה "הבלוגרים" האלה ולמה אריאלה רביב מעידה עלי ועליך רק כי לשלושתינו יש בלוג. אני גם לא מבין למה אותו עמוד שדרה אתי כ"כ הכרחי בכתיבה שהיא באופיה לא עיתונאית (ואם קראת את הבלוג של אריאלה רביב אתה יודע שהיא כותבת על דברים שהם לחלוטין מחיי היום-יום שלה).
ולגבי עבודתי בעבר ב-YNET : אין לה כל קשר לנכתב בפוסט הזה. הנושא והדוגמאות שומשו בצורה עניינית ומנומקת, והקונטקט של עברי במקום לא אמור לשנות את ההסתכלות על דבריי. לצורך העניין אני לא "מכיר את המערכת מבפנים ויודע איך היא פועלת" כפי שאתה טוען, מכיוון שבמסגרת תפקידי כלל לא הייתי חשוף לצד הזה של העבודה המערכתית. אני עדיין חושב ש-YNET הוא אתר האינטרנט הטוב בארץ. דווקא בגלל זה צורם לי לראות את אותו תוכן שיווקי עליו כתבתי.
תגובה מאת אסף — 29 ביוני 2009 @ 14:25