גל מור כתב פוסט מעניין על נושא השפה בה אנחנו מתקשרים במדיה החברתית.
"כתיבה באנגלית כאשר כל הקוראים דוברי עברית ראויה בכבוד לתואר פלצנות. היא מגונה בתכתובות ארגוניות, במסנג'ר נחשבת על גבול התמהונות וגם בפייסבוק היא מעט מוזרה, אלא אם כן אתם מפתח תקווה וכל חבריכם תושבי אלסקה", הוא כותב, ואני נוטה להסכים איתו.

כאשר אני רואה ישראלים שעברית היא שפתם הראשונה, והם בכל זאת מתעקשים לטווט או לפייסבק באנגלית - אני מרים גבה. מה פרץ הקוסמופוליטיות הזה? באמת נורא מדאיג אתכם שהי מהוואי וטניה מבריטניה לא יבינו את המסר הנורא חשוב שלכם ("סיימתי לאכול צהריים. עכשיו שלאף שטונדה". סליחה, כלומר: Finished launch. Shlaf Shtonde now)?

המתעקשים לכתוב באנגלית מזכירים לי את ימי הקדם בצ'טים של ה-IRC, לפני יותר מעשור. למרות שתוכנת הצ'ט mIRC תמכה בכתיבה בעברית, היו משתמשים שהתעקשו לצ'וטט רק באנגלית. אני לא מדבר רק על כתיבה בערוץ צ'ט ראשי שחייב זאת (היו כמה ערוצים כאלה, בהם היו יכולים ממש להעיף אותך אם כתבת בעברית), אלא גם על צ'טים פרטיים של אחד על אחד. בדרך כלל היו אלו מצ'וטטים ותיקים, פז"מניקים של ממש ב-IRC, שהסתובבו במערכות הצ'ט האלו עוד כשהיו כ"כ מיושנות שתמכו רק באנגלית. כשהמדיום השתכלל ונתן "לדבר" בכל שפה בה תומכת המקלדת, הם התעקשו להמשיך ולתקשר באותה הצורה, במה שנראה כסוג של התבדלות. מלבד הסאב-טקסט של "האנגלית שלי מספיק טובה כדי שאתקשר איתה ברמת שפת אם", היה בזה גם סימון של ותק והפרדה בין ותיקים לטירונים, בין אלו ששומרים על כללי המקום והמסורת שלו, לירוקים שרק באו וכבר משנים סדרי עולם. רק היה חסר שישאלו אותך מה המספר האישי שלך, ויחרחרו לאחר מכן: "פחחח.. צעיר!"

לתחושתי, סרבני העברית של היום (אלו שכותבים באנגלית בשורת הסטטוס שלהם בפייסבוק ובטוויטר) הם סוג של "המשך שושלת" לסרבני העברית של ימי ה-IRC, גם אם מסיבות אחרות.
האנגלית היא הרי השפה הרשמית הלא-רשמית של הרשת. כאשר אתה כותב באנגלית אתה מנסה להגדיר את עצמך כאיש רשת אמיתי, כמקצוען שפועל לפי כללי המקום, כאדם אוניברסלי שלא מוגדר על פי מיקומו הגיאוגרפי. בנוסף, אתה משדר: "אני לא מדבר רק לישראלים, יש לי קוראים בחו"ל".

לפעמים ההתעקשות הזו על האנגלית טפשית במיוחד. למשל: כאשר אתה מפרסם הפניה לכתבה כלשהי שהיא בעברית, אבל מתעקש לעשות זאת עם הטקסט:
Interesting Article about Twitter in The Marker, לצד הלינק.

אז זו אולי התחשבות יפה באותם דוברי אנגלית בלבד, אבל אני מודה שלמרות שברשימת הפייסבוק שלי יש כמה חברים אמריקאיים שאינם דוברי עברית, נדיר שאפרסם תוכן כלשהו באנגלית. בסופו של דבר, אני מניח שרשימת החברים של רובנו כוללת יותר מ-90%, אפילו יותר מ-95% של ישראלים (ואני כולל בזה גם את אלו שכותבים באנגלית). חבריי האמריקאיים יוכלו להסתדר גם בלי לקרוא את העדכון האחרון שכתבתי בשורת הסטטוס שלי. כשארצה לתקשר מולם ישירות - אפנה אליהם בשפה שהם מבינים.

מתי נראה לי כן הגיוני לצייץ באנגלית?

- כאשר אתה פונה מראש לקהל בינלאומי (כמו למשל אורלי יקואל שמקדמת את הבלוג דובר האנגלית שלה בעזרת הטוויטר, ושהגיבה בפוסט של מור: "אין לי מושג כמה מהעוקבים אחרי הם מישראל, אבל אני מניחה שהרוב הם מארצות אחרות. ההנחה שלי היא שאם הם הגיעו עד טוויטר, הם דיי מסתדרים עם האנגלית ולא רואה סיבה לשלוח טוויטים בעברית ולהעיק על כל העוקבים אחרי באופן גורף".

- אם מדובר בחשבון פרטי שלא נועד לקדם משהו:  כשכמות החברים שאינם דוברי עברית גדולה.

- כשמדובר במסר שחשוב שיתקבל גם ע"י החברים שאינם דוברי עברית. (Chayim is going to be in New-York next month. Looking for a place to stay).

- כשכותבים משפט שחייב לכלול גם טקסט באנגלית (שם של שיר או סרט, למשל), והממשק של הרשת החברתית מבלגן את התוצאה המעורבת.

בשאר המקרים, לטעמי בכתיבה באנגלית יש משהו לא שייך, מנוכר, מתנשא אפילו. קצת כמו הבחור שבא לעבודה עם חליפה כשכל השאר באים עם ג'ינס, או זה שמתעקש לאכול את החומוס שלו עם מזלג.
מצטער, אני ישראלי. אני מדבר בעברית, חושב בעברית, חולם בעברית - ולכן גם מתקשר בעברית באינטרנט. זו השפה שלי. וכפי שגל מור עצמו מסכם את הפוסט שלו: "אם בסופו של יום בן אדם לא יכול לקלל בשפת אמו, מה שווה כל החדשנות הזו?".