מאמרים Jeronimo

Ron Arad and Gilad Shalit are now friends

(פורסם לראשונה ביוני 2008).

לפני כמה ימים רון ארד ביקש ממני חברות בפייסבוק. מעל כל אותם ספאמים בהם מורגל כל מי שרשום ברשת החברתית הזו, התנוססה הבקשה שלו. ניסיתי להיזכר אם יש ביננו היכרות אישית מאיזשהו מקום. לא מצאתי כזו, בכל זאת הוא לא נמצא בארץ מאז שאני בן 10. חשבתי שאולי חברים משותפים המליצו לו עלי, הציגו אותי כחבר פייסבוק ראוי, אחד שיכתוב ב-Wall שלו, יגיב על תכנים שיעלה, ויקפיד להעלות תמונות מבילויים משותפים שלנו, אם וכאשר יהיו. היססתי אם לאשר את הבקשה של רון (אני יכול לקרוא לו פשוט "רון", נכון? בכל זאת, חברים בפוטנציה). גללתי למעמקי הכרטיס שלו, כדי לראות אם ציין כמה פרטים על עצמו - מיקום למשל. בכל זאת, מה אני צריך לקחת את הסיכון שהוא יתחיל לשלוח לי הזמנות ל-Events. זו חתיכת סיפור להגיע לאירועים שמתקיימים בלבנון, או גרוע מכך - איראן. לך תסביר לו אח"כ למה הברזת. לא נעים. אבל רון לא כתב איפה הוא שוהה בימים אלו, משום מה. גם את עיסוקו ותחביביו לא ציין. בסוף החלטתי להדוף את בקשת החברות, וללחוץ על Ignore.

היוזמה סרת הטעם הזו, לפתוח לרון ארד כרטיס בפייסבוק (לא קבוצה, לא מטרה, גם לא עמוד מעריצים) מצטרפת לפעילות האינטרנטית בנושא גלעד שליט, שמשאירה גם היא טעם רע בפה. למרות שההיגיון הבריא אומר שצריך לעשות הכל, ממש כל מה שאפשר, כדי לקדם את שחרורם של השבויים והנעדרים, ולמרות שהאינטרנט הוא מדיום יעיל לכך (ריכוז מידע, יצירת התארגנות, פרסום עדכונים, עצומות), כמה מהפעילויות האלה מיותרות ולא נכונות לדעתי.

ארז רונן כתב יפה על הנושא ב-Ynet וקלע לסיבות העיקריות מה רע בעצם ביוזמת החלפת תמונת הפרופיל לזו של גלעד שליט:

"הדרך חוטאת למטרה, ועלולה להגחיך את כל הקמפיין החשוב הזה ולגרום לו להיראות, במקרה הטוב, כמו אקט סאטירי, ובמקרה הרע כמו זילות מוחלטת של החייל החטוף. דמיינו שהקמפיין יזכה להצלחה מסחררת, ומאות אלפי גלעד שליטים קטנים ישתלטו ליום אחד על פייסבוק. כך נוכל, למשל, לראות את גלעד שליט מחליף חיות מתנפחות עם גלעד שליט אחר, או משאיר סרטון מצחיק על ה-Wall של חברו".

ובאמת, עדר הגלעד שליטים שהשתלט על פייסבוק ועל 'דה-מרקר קפה' בימים האחרונים יוצר בדיוק את התוצאה הגרוטסקית עליה מדבר רונן. גלעד שליטים זורקים כבשים אחד על השני, עושים poke וכותבים על הקירות. כל סיטואציה כזו יוצרת דיסוננס בין הקונוטציה המצמררת של תמונתו של שליט (לרוב זו בה הוא מושיט את ידו, כמסמן "בוא") לבין הפעילות המשעשעת עד טיפשית שעושים אותם "גלעד שליט וירטואליים".

כשמדובר ברון ארד, העניין נראה אפילו יותר מציק, שכן יש להודות שמדובר באדם מת, בחלל צה"ל. לפתוח לו כרטיס, לרשום אותו כחבר בקבוצות שקוראות לשחרר אותו עצמו ולעשות לו סימולציה של משתמש פייסבוק - גובל בזילות המת. בעצם... אולי עכשיו כשיש לנו ברשת החברתית גם את רון ארד וגם את גלעד שליט, נוכל להצטרף לשיח המשווה לאחרונה בין מצבו העגום של הראשון לזה של השני. נעשה זאת ע"י שימוש באפליקציית Compare Friends הפייסבוקית, כמובן.

כאמור, גם ב'דה-מרקר קפה' ניתן להיתקל בתוצאות חוסר הטעם של היוזמות הללו. בימים האחרונים נראית אחת הבלוגריות הבולטות ברשת הזו פחות מצודדת מבדרך כלל. לא הולם אותה במיוחד הלוק החדש. כנראה שיותר מתאים לה שיער ארוך של בחורה מאשר תספורת קצוצה של חייל צעיר. כשהיא מפרסמת פוסט המבקש מהקהל לעזור לה למצוא דירה להשכרה, זה נראה ככה:



לי קשה שלא לעקם את האף כשאני רואה תמונה של גלעד שליט בצמוד לכותרת: "אל תשאירו אותי בחוץ - קריאה לעזרה", המפנה לפוסט המדבר על מצוקת הדירות להשכרה בתל-אביב.

כשאני קורא שהיוזמה גלשה אפילו לאתרי היכרויות כ"קופידון" ו-JDATE, בכלל יש לי הרגשה שיש אנשים שנפלו על הראש. כנראה שיהיו בקרוב כמה דייטים מעניינים, בהם ישמע המשפט: "האמת... בכרטיס שלך באתר אתה נראה אחרת". אני, אגב, מעדיף בד"כ בחורות שלא נראות כמו חייל זכר בן 22.

אני בטוח שאותה בלוגרית ושאר ההמונים שהחליפו את תמונותיהם התכוונו רק לטוב, אבל התוצאה שיצאה להם אינה בטעם טוב. ומילא אם כל הסוגיה היתה חוסר טעם טוב. יש דברים גרועים מהפגנת חוסר טעם שכזה. אם האקט מצליח, ולו במעט, לקדם מטרה נעלה - זה כבר בכלל משנה את הנסיבות ומטה את הכף לטובתו.

העניין הוא ש(שוב, לדעתי) - הפעולה הזו לא תורמת כלום, ממש כלום, לשחרורו של גלעד שליט. "האם הפעולה הזו באמת תייצר לחץ לשחרורו?" שואל ארז רונן במאמרו. "אני חושב שלא", הוא עונה לעצמו, ואני מהנהן. יש מעט מאוד אנשים בארץ, ממש מתי מעט, שבאמת יכולים לשנות משהו בנושא גלעד שליט. סביר להניח שאפשר לספור את כולם על פחות משתי ידיים. אותם מעטים לא יושפעו מקמפיין החלפת התמונות הזה. סביר להניח שכלל לא ידעו עליו ולא ישמעו אודותיו. רובם, אני מנחש, לא ממש יודעים בכלל מה זה "פייסבוק".

גם במידה שידעו, ישמעו ואפילו יראו - הרעיון שהפעילות השולית הזו תשפיע במשהו על התהליך הסבוך כל כך - נראה לי תלוש מהמציאות ונאיבי מאוד. התארגנות אינטרנט כזו, סוחפת וגורפת ככל שתהיה, לא תשנה משהו במשא ומתן עם החמאס. אין בה אפילו די ליצירת לחץ מינימלי של "יאללה, זוזו כבר". מה בסה"כ כבר קרה? אנשים החליפו תמונה ברשת חברתית. וואו.

אז מה נשאר מכל העניין הזה? בעיקר ההרגשה ש"הנה, עשיתי משהו עבור גלעד שליט". הבעיה היא שזו תחושת שווא. לא, לא עשית כלום. שום דבר!

זו בדיוק הסיבה שמי שמסתכל בעמוד הפייסבוק שלי, לא יוכל למצוא ברשימת ה"קבוצות" בהן אני חבר - כאלה שעוסקות באקטיביזם. אני מקפיד להירשם כמעט רק ל"קבוצות דאחקות". מקסימום נרשם לקבוצה שעם רעיונה אני מזדהה, למשל "ישראלי אמיתי לא מתיימר להטיף לאחרים מה זה ישראלי אמיתי".

ברשימה שלי אפשר למצוא גם את:

חסה זה לא אוכל-זה מה שאוכל אוכל
להעיף את הי' מפועל בעתיד בגוף ראשון
Humus = Love
התנועה לביטול ימי ראשון

אני מצטרף (אם בכלל) רק לקבוצות כאלה מסיבה פשוטה - אני לא אוהב להיות צבוע. בין תכונותיי השליליות אני מעדיף לא להכיל גם את הצביעות. אני נוטה לחשוב שאני מצליח לחיות את רוב חיי בהקפדה על כך. לטעמי, להירשם לקבוצת "שחררו את החיילים החטופים" ובאמת לחשוב ולהאמין שפעולה זו עשתה משהו למען מישהו - היא אשליה עצמית, הגובלת בצביעות.

כשסלב הוליוודי שם על דש ביגדו סרט או קישוט שמסמל מטרה כלשהי בכניסה לטקס פרסים נוצץ, גם הוא לא בהכרח עושה משהו למען המטרה לה, כביכול, נרתם. אבל אולי לפחות עקב מעמדו ופרסומו, הוא יוצר מודעות לנושא בקרב מעריציו.
כשמשתמש פייסבוק ישראלי מצטרף לקבוצה שקוראת לשחרורו של רון ארד (למשל), פעילות שמסתכמת בלחיצה חד פעמית על כפתור (אני מנחש שרוב המצטרפים אפילו לא טורחים לחזור ולהיכנס לקבוצה הזו לאחר הצטרפותם הראשונית) - הוא לא עשה שום דבר למען אף אחד. הפעולה הקטנה הזו לא הזיזה כלום, לשום כיוון. כך גם עם מחליפי תמונתם לזו של גלעד שליט. היא לא מעלה בכלום את האפשרות שבעיתון של מחר תתפרסם הידיעה הבאה:

"במסיבת עיתונאים בהולה שכינס היום, הודיע ראש הממשלה שהחליט להיענות לכל דרישות החמאס ולהביא בכך לשחרורו של גלעד שליט. כשנשאל מה גרם לשינוי הקיצוני בעמדתו, ענה: "לא יכולתי לעמוד בפני שינוי תמונות הפרופיל ההמוני בפייסבוק. בכל פעם שנכנסתי לשם לזרוק כבשה על אהוד ברק, הלחץ הזה נתן בי את אותותיו". אהוד ברק מצידו הודיע שיצביע בעד ההסכם בישיבת הקבינט "בתנאי שהחמאס יפסיקו כבר לשלוח הזמנות לאפליקציות. לא ננהל משא ומתן עם גורמים עם ספאם על הידיים".

אז מה כן מזיזה פעולה מסוג זה? אולי קצת את המצפון הפנימי של הגולש, שעכשיו מרגיש יותר טוב. "הנה, עשיתי משהו למען רון ארד", "הנה, אני לא שוכח את החיילים החטופים", "הנה, גם אני עם גלעד שליט". אז יכול להיות שמדובר בלמ"למ - לא מועיל, לא מזיק. אני נוטה לחשוב (ולחשוש) שאדם שמאמין שפעולתו זו שינתה משהו, ירגיש שהוא את שלו - כבר עשה. "תרמתי במשרד" סטייל. עכשיו פחות קריטי אם יטרח ללכת לעצרת ההזדהות או לחתום על עצומה הנשלחת להנהגה (פעולות שגם לגבי מידת עזרתן יש לי ספק כבד, אבל לפחות סיכוין לעזור גדול יותר).
אישית, במקרים בהם אני לא עושה שום דבר אני גם מעדיף להרגיש שלא עשיתי שום דבר. לא בא לי ללחוץ על כפתור באתר, ואז להאמין לאשליה שהפגנתי מעורבות ציבורית.

ביום השואה לפני כמה שנים, מנהלת של אחד הפורומים ב-Ynet פרסמה בפורום המנהלים הפנימי הודעת "לזכרם". שישה אייקונים של נרות נשמה היא שמה בכותרת, אייקון לכל מליון נרצחים.
מעט המגיבים להודעה הגרוטסקית הזו מיהרו להצטרף ולעודד. אני, פה גדול שכמותי, בחרתי לכתוב בשרשור מה דעתי על המחווה הדלוחה והלא הולמת בעליל את המעמד. כמו עכשיו, כשאני רואה שמישהי מבלי משים מדרבנת את חבר הפייסבוק רון ארד לעשות Forward לאיזו הודעה ("אומרים שזה עובד, צריך לעשות קדימה לכולם ואמורים לראות מי נמצא אצלכם בפרופיל הכי הרבה.."), כשמתחתיה ניצבת בגאון תמונתו של בוראט, המציע למנוח: Let's make sexy time.